מגן אברהם ועולת שבת

 עי'  מחצית השקל ריש סימן שסא שמדייק שיש ט"ס במג"א ואין כוונתו לפסוק דלא כע"ש מדלא הביא דבריו להשיג עליהם

עי' תוספת שבת סי' שס שמקשה על הע"ש ומוסיף לתמוה על המג"א שלא הביא דבריו להשיג עליהם

נספח – דפוסי הגהות רע"א לשו"ע או"ח

 

נספח – דפוסי הגהות רע"א לשו"ע או"ח

 

הגהות רבי עקיבא איגר לשו"ע או"ח נדפסו בשנת תרכ"ב בשני מקומות על ידי שני מולי"ם. אחד בברלין על ידי ר' אברהם משה בלייכראדע, נכד בנו בכורו רבי אברהם איגר. ואחד ביוהנסברג על ידי ר' איציק ליב איגר, אחד מבניו הצעירים מזיווגו השני. שני המולי"ם השתבחו באיכות ואמיתות הוצאתם.

רא"מ בלייכראדע כותב בהקדמתו:

...בהגהותיו מזוקקות שבעתים ומאירות עינים, הלא המה כתובים על ספר בסדר נכון ע"י בנו הבכור הוא כבוד אאומ"ו הרב הגדול מה"ו אברהם איגר זצ"ל. והנה אחרי אשר עבר עליהם אביו הגאון המחבר זצ"ל שנית בעין שכלו הזך, הפיק רצונו האחרון כי בנו הרב הנ"ל יביאם תחת מכבש הדפוס, כאשר יעידון ויגידון שני כתבי קדש אשר כוננו ידיו הטהורות כמשלש חדשים טרם נכבה נר אלקים, ואפס קצהו אערכה לעיניכם...

ואילו ר' איציג ליב מו"ל דפוס יוהנסבורג מצהיר:

לקחתי הכתוב על הגליון ואשר מצאתי בין הכתבים אשר השאיר אחריו ברכה. אך הכל בכתב יד קדשו ממש. וכל את אשר מצאתי כתוב בכתיבת יד איש זר חשכתי מלדפוס. כי א״א הגאון זל״ל העלה לפעמים בדרך פלפול ולא להלכה ולפעמים חזר מדבריו הראשונים. את כל אלו לא נכתב בספר מידו הק׳ ותלמיד המעתיק הוסיף אשר שמע מפיו הקדוש. ובכלל אין לסמוך על כתבים או העתקות מאחרים. אשר שנו את לשונו הזהב. ועי״ז נשתנה לרוב כונתו הק׳.

ההגהות שבשני הדפוסים זהים בדרך כלל, אבל נמצאים שינויים, ולכן מי שנתקל בקושי בדברי רעק"א, כדאי לו לבדוק ולהשוות את הדפוסים, ולפעמים זריז ונשכר.

 

טעויות בדפוסים החדשים

גם כדאי לדעת שההגהות שנדפסו בשו"ע דפוס לעמבערג (ה"רגיל" שהיה מוביל עד לאחרונה שהופיעו הדפוסים החדשים) הועתקו מהוצאת ברלין, ורק בדפוסים החדשים התחילו לשלב גם את הוצאות יוהנסבורג.

למשל, ההגהה התמוה שהבאנו לעיל בעהרת השוליים מהדפוסים החדשים, מופיע במקור רק בדפוס יוהנסבורג, ואילו בדפוס ברלין לא נמצאה כלל. ולכן לא נמצא ההגהה הנ"ל אלא בדפוסים החדשים ששילבו שני המהדורות ביחד.

כלאים בדפוסים החדשים

הרכבת שני הדפוסים אשר עשו בהוצאות השו"ע החדשים מביא לפעמים לידי כלאים שעטנז. למשל, הגהת רעק"א שהבאנו בגוף המאמר אודות קידוש ביו"כ שחל בשבת, מסתיימת בשו"ע מכון ירושלים (פריעדמאן) וכן בהוצאת עוז והדר שהעתיקו מהם: "על כל פנים להסוברים דאין קידוש במקום סעודה הוא מן התורה יש לומר דצריך לקדש", ומורגש שחסר כאן תיבה.

יתכן שהחסרון השתלשל ככה: בדפוס ברלין ובשו"ע הישנים כתוב "להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מן התורה", ואילו בדפוס יוהנסבורג איתא "להסוברים דקידוש במקום סעודה דאורייתא". ושניהם לדבר אחד נתכוונו. אבל בדפוס החדש שילבו שני הלשונות ויצא העל"ג הזה: "להסוברים דאין קידוש במקום סעודה הוא מן התורה".

 

פתרון חידה

לפעמים העיון בהוצאת יוהנסבורג יכול לפענח צפונות. הנה דוגמא מפליאה שפותר לנו דבר תמוהה בהג' רעק"א להלכות עירובין:

במג"א שמ"ה סק"א כתב: נעץ קנה גבוה י' בר"ה ובראשו טרסקל רחב ד' לא אמרי' גוד אחית מחיצתא דה"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אבל הטרסקל עצמו גבוה י' ורחב ד' גם מה שתחתיו הוי רה"י (תוס').

בדברי המג"א האלו נתחבטו הפוסקים. רוב המפרשים תמהו שבתוס' איתא איפכא, שתחת הטרסקל נשאר רה"ר. וכתבו המחצית השקל והגר"א שהוא ט"ס וצ"ל שמה שתחתיו אינו רה"י, או שמה שתחתיו רשית הרבים. וכן פסק במשנה ברורה סקמ"ד. מיהו עי' שו"ת חת"ס סימן פט בקטע המתחיל "אך מה יושיענו" שנקט בפשיטות שתחת מקום מוקף מחיצות הוי רה"י וציין למג"א הזה.[1]

דברי הגהות רעק"א בכאן תמוהים: "הגם דמה שתחתיו הוי רשות הרבים" כצ"ל [מחצית השקל]. ותמוה לי דלהדיא מבואר בתוספות דתחתיו אינו רשות הרבים ומצאתי שעמדו בזה האחרונים." משמעות דבריו שמתמיה רעק"א על המחצית השקל שמפורש בתוס' שתחת הטרסקל הוי רשות היחיד. והיא פליאה נשגבה, כי אדרבה פשטיה דתוס' שהוא רה"ר כמו שכתב המחצה"ש ודעימיה, ואף שיש דוחים הקושיא, אבל להקשות איפכא אי אפשר. גם מה שכתב "שעמדו בזה המפרשים" כאילו מפרשים עומדים על הקושי בדברי מחצית השקל, לא מובן בכלל, כי לא כתבו כן שום א' מן המפרשים.

בספר האיר יוסף[2] רצה לחדש שדברי רעק"א שלפנינו הינו בלבול של שני הגהות. הראשון מעתיק המחצה"ש בלי להעיר עליו: "הגם דמה שתחתיו הוי רשות הרבים" כצ"ל [מחצית השקל]. והחלק השני היא הגהה אחרת אשר כוון לאותו דבר אך בלי לציין למחצה"ש: ותמוה לי (כלומר תמוה על המגן אברהם, לא על מחצית השקל) דלהדיא מבואר בתוספות דתחתיו אינו רשות היחיד (כן צריך להגיה) ומצאתי שעמדו בזה האחרונים. (כלומר האחרונים שתמהו על המג"א.)

והנה בדפוס יוהנסבורג לא נמצא הקטע הראשון כלל, אלא הקטע השני, וברור שם שדבריו מוסבים על המגן אברהם ולא על המחצית השקל וז"ל: שמה מג"א סק"א גם מה שתחתיו הוי רה"י. תמוה דלהדיא מבואר בתוס' להיפך ומצאתי שכבר עמדו בזה אחרונים. ממש כמו שחידש ה"האיר יוסף" מסברא דנפשיה.

נמצינו למדין שרע"א הסכים עם המחצה"ש, ומיושבים כל הקשיים בדבריו. ואדרבה מדפיסי הוצאת ברלין הם שהפכו כוונתו על ידי עירוב פרשיות.

ומעציב הדבר שדוקא כאן שהיה בידם של מדפיסי מכון ירושלים לתקן תיקון גדול, לא שינו אף מילה מכמו שנדפס מקודם בדפוס לעמדערג, והשאירו את ההגהה המבולבלת במקומו.

---

[1] ועי' תורת חמד דף קנג שמביא החת"ס לענין דינא להתיר תחת הרכבת ה"עלעווייטעד". והוא הקונטרס שעליו משיב הגרמ"פ באגרות משה חלק א סי' קלח, ומ"ש שם "ר' רפאל דוב וויימאנדל" הוא ט"ס וצ"ל מיכאל דוב.

[2] בכרך על הוצאה, לשבת קא. בהערה 162

קידוש ביום הכיפורים במשנת סיפורי צדיקים ולאור ההלכה

 

קידוש ביום הכיפורים במשנת סיפורי צדיקים ולאור ההלכה

 

ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לך הלכה למעשה[1]. לימדונו חכמינו שאין לקבוע הלכה על פי סיפורי מעשיות. וכל שכן שאי אפשר ללמוד הלכה מסיפור היסטורית מימים חלפו עברו שפרטיה נשכחו ונעלמו. ואף על פי כן, מעשים בכל יום שסיפורים מפורסמים משפיעים על העולם לטעות בהלכה, בחינת "נזכר מעשה וראה הלכה"[2].

ענין קידוש ביום הכיפורים מהוה דוגמא מעניינת. יש שני סיפורים מפורסמים אשר משמעותם, שמי שצריך לאכול ביום הכיפורים יש לו לקדש, ובספרי הלכה מפורש שזו טעות. ננסה לנתח הסיפורים והשתלשלות הטעות כמה שאפשר וננסה ליישב הסיפורים עם הספרים.

 

סיפור האבני נזר

בספר "אביר הרועים"[3], אות יט, כתוב אודות פיקחות ה"אבני נזר" בילדותו:

פ״א ביום הכיפורים כשהלך לביתו לאכול ובא חזרה אל אביו שאל אותו אביו אם עשה קידוש לפני הסעודה כמו בשאר יו״ט וענהו על האתר שלדעתי אינו צריך לקדש דהא קידוש של הקטן הוא רק מטעם חינוך כדי לחנכו במצות כשיגדול אבל ביוהכ״פ שכשיגדיל לא יהי׳ צריך לעשות קידוש כלל ממילא לא שייך בזה מצות חינוך לקטן [דבר זה שמעתי מן הרה״ח ר׳ אברהם העניך נ״י סת״מ בעיר איניווע] :

כלומר, בעצם צדק טענת אביו שיש לקדש ביוה"כ באשר הוא יום טוב, ואילו היה גדול שהוצרך לאכול היה מקדש, ומיהו תורת חינוך אינו שייך בזה כיון שכשיגדל לא יאכל.

 

סיפור ר' ישראל סלנטר

ידוע שכשהיתה מגפת חולירע בווילנא, החליט רבי ישראל סלנטר שיש להתיר האכילה ביוה"כ בהיתר גורפת ולא לדון על כל שואל בנפרד, כי ראה בזה פיקוח נפש ודאית. פרטי הסיפור על הנהגתו האישית באותו יום כיפור מובא בכמה מקורות בחסר ויתר. בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" לרבי משה מאיר ישר, חלק א דף כט, מסופר ככה:

שנת תר"ט, עת פרצה בוילנה מגיפת החלירע... כפי שמסר לכותב הטורים הרב הגאון ר׳ דוד הכהן לייבוביץ ז״ל, שמע הוא עצמו את דודו־זקנו החפץ־חיים מספר, כי ביום הכפורים שחל בשעת המגפה, מבלי להתחשב בהתנגדותם של כמה מרבני וילנה, עלה ר׳ ישראל סלנטר בבוקר לאחר תפלת שחרית על בימת בית הכנסת ולעיני כל העדה קידש על היין וקינח במזונות, כדי להשפיע בכך על הקהל שהחלשים שבו לא יצומו, יען כי לפי דעת כל הרופאים שנמלך בהם ר׳ ישראל לפני כן, הרי הצום באותן הנסיבות משמעותו היתה סכנת נפשות.

גם כאן הנקודה שהגרי"ס קידש מושך תשומת ליבנו. האם באמת מתחייב החולה לקדש לפני סעודתו ביום הכיפורים?

 

קידוש ביום הכיפורים להלכה

שני הסיפורים הנ"ל תמוהים לכאורה. שהרי הם מבוססים על ההנחה שמי שאוכל ביום הכיפורים יש לו לקדש. אבל ההלכה אינו כן:

בש"ע או"ח סימן תריח סעיף י פוסק שחולה שאוכל ביו"כ ויכול לברך יאמר יעלה ויבא בברכת המזון. ועי' בנו"כ שדנו בדבריו, שהט"ז והמג"א הביאו סברות שכיון שאין חיוב לאכול ביו"כ אין לומר יעלה ויבא. הט"ז מסיק שאין לומר, ומג"א כת' שכיון שדעת הטור לומר יעלה ויבא אין להקל.

ובמג"א סיים: עכ"פ אין צריך לקדש, דיש לחוש לברכה לבטלה. כלומר יעלה ויבא אינו ברכה אלא לכל היותר שאלה של הפסק[4] , אבל לענין קידוש שהברכה "מקדש ישראל והזמנים" יהא ברכה לבטלה אם לא תקנוה חז"ל ליו"כ, אין לקדש.

וכן פסק המשנה ברורה שם וציין למטה אפרים, הגר"ז, חיי"א, ורעק"א, שכולם הסכימו לדין: אין לקדש ביום הכיפורים. ולא נמצא לענ"ד שום פוסק שחולק למעשה על זה.

היות שכן הלכה פסוקה, נתעורר השאלה על הסיפורים דלהלן: למה טען האבני נזר שלא קידש ביו"כ מחמת סברא מחודשת שאין שייך חינוך על זה, ולא השיב בפשיטות שההלכה היא שאין קידוש ביו"כ? וביותר קשה על הרי"ס שלפי המסופר באמת קידש ביו"כ, והרי המג"א קורא עליו "ברכה לבטלה"?

 

קידושא רבא

אם תאמר, הרי בסיפורים שלנו בקידושא רבא של יום מדובר, ובו אין ברכה של "מקדש ישראל והזמנים", וא"כ אין כאן שאלה של ברכה לבטלה?

הנה בסי' רע"א מפורש שמי שלא קידש בליל שבת ויו"ט ובא לקדש ביום, אומר נוסח הקידוש של הלילה, כיון שעוד לא קידש. וזהו כוונת המג"א שיש כאן שאלה של ברכה לבטלה, דבין ביום בין בלילה אין לו לומר ברכת "מקדש ישראל והזמנים".[5]

 אבל אה"נ אם לא יאמר מקדש ישראל והזמנים אין כאן שאלה של ברכה לבטלה.

ובזה יש מקום ליישב הסיפורים, שאולי לא היה שום הו"א לאביו של האב"נ שיקדש ממש, אלא כוונתו לשאול למה לא עשה דוגמת קידושא רבא בלבד. ואפשר שמה שאמר ר' לייבוביץ שהגרי"ס "קידש על היין" זה היה ג"כ כוונתו.

על זה נאמר שערי תירוצים לא ננעלו. אמנם יש לפנינו דרך אחרת, כדלהלן.

 

ספקת רעק"א: יו"כ שחל בשבת

בהג' רעק"א בגליון השו"ע שם כתב להסתפק, דאפשר שרק ביו"כ שחל בחול אין לקדש, אבל כשחל יו"כ בשבת מי שהוצרך לאכול באמת יש לו לקדש:

 "...מה שאין כן בחל בשבת דתקנת חז"ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה ממילא גם שבת זה בכלל וזה החולה חל עליו החיוב דשבת, עכ"פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מן התורה יש לומר דצריך לקדש, כן נראה לי בעזרת השם יתברך."

שיטת רעק"א הזו מעוררת אפשרות לפתרון קושייתנו על הגר"י סלנטר. אם המגפה היתה ביו"כ שחל להיות בשבת, אולי קידש הגרי"ס משום החיוב של שבת, ולא משום החיוב קידוש של יום טוב. ואכן, בשנת תר"ט[6], השנה שהתרחשה המעשה לפי עדותו של החפץ חיים, חל יום הכיפורים בשבת!

זאת ועוד. הרי האבני נזר נולד בשנת תקצ"ט, ונמצא שבשנת תר"ט היה בערך בן עשר. אולי נוכל ליישב גם הסיפור שלו ולומר שגם אותו מעשה היה ביו"כ שנת תר"ט שחל בשבת, ומה שתבעו אביו למה לא קידש, לא היה מדין קידוש של יו"כ אלא מדין קידוש של שבת[7].

 

חינוך ליו"כ שחל בשבת

מציאה הנ"ל אליה וקוץ בה. כי יש לדון טובא אם אפשר ליישב סיפור האבני נזר בכך. הרי התירוץ שהשיב אל אביו למה לא קידש, היה שחיובו אינו אלא מדין חינוך וכשיגדל יצום ביו"כ ואין כאן מקום לחינוך.

ויש לחשוב, בשלמא אם הנידון היה על קידוש של יו"כ מדין יום טוב של יו"כ עצמו, מובן תירוצו, אבל אם היה יו"כ שחל בשבת ואביו תבעו למה לא קידש מדין שבת, שמא אין תירוצו מספיק. נהי שכשיגדל לא יאכל ביו"כ, אבל בשבתות השנה ודאי כן יאכל, ושייך בו דין חינוך על קידוש של שבת.

או דלמא לא קשיא, כי למעשה כשיגדל ויחול יו"כ בשבת הרי לא יאכל ולא יקדש, ואין עליו חיוב חינוך במצב הזה של יו"כ שחל בשבת.

בנידון זה מצאתי מציאה יקרה מאוד, בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סימן שכו. שם דן הגאון המחבר במי ששכח להבדיל מוצאי ראש השנה ונזכר למחר ביום תענית צום גדליה, ודן על טעימת כוס של הבדלה בתענית לקטן. תוך דבריו כתב:

ובשם הגאון בעל אבני נזר זצ"ל כשהיה קטן ואכל ביום הכיפורים כשחל בשבת, אביו רצה שיקדש, והשיב שחיובו מדין חינוך, וכיון שכגדול אין עליו חיוב ביוה"כ גם עכשיו אין עליו חיוב...

הרי הגאון המחבר פותר שאלותינו אגב אורחיה וכלאחר יד, שבגאונותו הבין שהסיפור של האבני נזר מופרך אם לא דנוקמה ביו"כ שחל בשבת וגם מוכח שדעתו הרחבה שתשובת האבני נזר מועלת אף ליו"כ שחל בשבת.

 

החולקים על רעק"א

באור שמח עבודת יום הכיפורים פרק ד הל' א כת':

וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת ג"כ להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט.

ובאגרות משה חושן משפט חלק א' סו"ס לט:

...ולכן ברור שאין בו דין קידוש במקום סעודה לא מדאורייתא ולא מדרבנן ויוצא ממילא בקידוש דתפילה ודברי רעק"א צע"ג.

ובודאי לענין הלכה יש מקום לומר דלא אתי ספיקתו של רעק"א ומפקי מודאי של האו"ש ואג"מ. אמת דאם כנים דברינו דלעיל, הרי מצינו לרעק"א חברים חשובים, הלא המה הגרי"ס והגאון האבני נזר.

אבל גם על זה נאמר – אין למדין הלכה מפי מעשה.

---

[1] ב"ב קל:. בדפוס וילנא איתא "אין למדין הלכה לא מפי למוד" ובדיבור המתחיל שברשב"ם "לא מפי גמרא". הגירסא המקורי "תלמוד" אבל היתה הקפדה מיוחדת מטעם הצנזורה על מילת "תלמוד" ולכן שינו המילה באופנים שונים. ובדפוסים חדשים חזרו ויסדום.

[2] דוגמא מפורסמת: על פי מעשה שהסתובבה לפני כמה שנים, נקבע הלכה חדשה שמי שמניח בשר כשר ליד מושבו במטוס והולך ליטול ידים, נאסר הבשר מדין בשר שנתעלם מן העין, כשיטת רב, אפי' לבני אשכנז.

[3] דברי ימי הרב אברהם בורנשטיין בעל האבני נזר, יצא לאור בפיעטרקוב שנת תרצה כחמש עשרה שנה אחר פטירתו. הסיפר מובא ג"כ ב"מרביצי תורה מעולם החסידות" לר' אהרן סורסקי, ח"ב דף קס.

[4] עי' סימן קח סעיף יב שפסק המחבר שאם אמר יעלה ויבא ביום חול אינו הפסק, והט"ז שם חולק, ויתכן שהט"ז בסי' תריח לשיטתיה אזיל.

[5] דבר פלא נמצא בהגהת רעק"א כאן בדפוסים החדשים, שמביא מנזירות שמשון שבאמת הק' כן על מג"א גופיה: "וקשה דהא ודאי מיירי ביום ואין צריך לברך רק בורא פרי הגפן". ותמהו הפוסקים על זה, עי' טהרת השלחן שם, מקראי קודש סי' נד, אג"מ ח"מ א לט, מאי קאמר "ואין צריך לברך רק בורא פרי הגפן", הרי פשוט שכוונת המג"א שלא יאמר "מקדש ישראל והזמנים" על פי מש"כ בסימן רע"א? ראה נספח בסוף המאמר אודות גליוני רעק"א.

[6] כפי שהקדמנו ישנם גירסאות שונות לסיפור הנ"ל. במקור ברוך ח"ב דף 1012 כת' שהמעשה היתה בשנת תר"ל (שלא היה בשבת). ובספר עיר וילנא לר' הלל נח מגיד כת' שהיה בשנת תר"ט, אבל לא הזכיר שהגרי"ס קידש, רק שאכלו מזונות. קשה לברר דברים כאלו משנים עברו, אכן עדותו של הרב לייבוביץ מהחפץ חיים נר' מבוסס יותר.

[7] ונצטרך לומר שמה שכתוב באביר הרועים ש"שאל אותו אביו אם עשה קידוש לפני הסעודה כמו בשאר יו״ט" הוא הוספת מספרי הסיפור בטעות.

תניא תנו רבנן תנן התם

 כמדוני שרגיל הש"ס לומר תניא או תנו רבנן כאשר הובא משנה מזרעים וטהרות, אף שכפי כללי לשון הש"ס צריך להיות תנן התם.

אבל בירוש הר"ש מקואות ט א נתקשה על הגמ' שבת נז. שמביא המשנה שם בלשון תנו רבנן שהול"ל תנן התם. מזה אנו למדין שכל משנה מטהרות צריך להיות הובא בלשון תנן התם.

(אגב, המגיהים העירו שאכן גרסתינו בשבת שם תנן התם.)

יעמוד החתן

 מעשה שהיה בשבת שהיה אופרוף בפרשת תולדות. ובטעות קראו את אבי החתן לשביעי. 

עכשיו לא היו יכולים לקרות את החתן למפטיר כנהוג, כמש"כ או"ח קמא ו שלא יעשו כן משום עין הרע.

החליטו להוסיף עליה בין שביעי למפטיר ואז לקרות החתן.

התחילו שוב משביעי וקראו ג' פסוקים, ואח"כ קראו החתן למפטיר.

וזו היתה טעות. כי משביעי ועד הסוף בסה"כ ה' פסוקים, נמצא כאשר קראו ג' פסוקים הניחו רק ב' עד סוף הפרשה. בניגוד למבואר או"ח קלח שלא לשייר פחות מג' פסוקים עד סוף הפרשה.

עדיף היה לקרות מפטיר פעמיים, או להתחיל לפני שביעי כמו שעושים בראש חודש ואז יוכלו לקרות ג' פסוקים ולהפסיק כי אז יהיו ג' עד הסוף.

מציאויות רחוקות שנמצאו נוגעים לדינא

זורק כוורת: שבת דף ח איתא שהזורק כוורת פטור שהכוורת עצמה נחשבת רשות בפני עצמה. עי' תורת היולדת (המראה מקום ברשימות לה' שבת שמה) שדן על מי שצריך ליסע בשבת אבל יש לו ברירה ליסע באופנוע או במכונית, שעדיף לנסוע במכונית כי אז אינו עובר על הוצאה אלא על הבערה.

סובין ומורסן: הראשונים דנים על סתירה בין הלכות שבת להלכות חלה האם סובין bran, whole wheat נחשבין אוכל, ומיישבין שכל עוד הוא מעורב עם הסולת נחשב אוכל אבל משהוציאוה לא נחשב. ועי' בהל' חלה שקמח שיטה מלאה מצטרף כולו לשיעור מג ביצים, אבל אם הוציאו הסובין והחזירוה אינו מצטרף. ותמוה למה יוצאו הסובין ויחזירוהו?אכן כהיום המציאות הוא שבייצור קמח חיטה מלאה מוציאין כל הסובין ומחזירין כולם או חלקם מטעמים טכניים. אבא מרי מסר שיעור על זה וכן הרב מרקוביץ.

עציץ שאינו נקוב. כל הענין של זריעת אוכלין בעציץ שאינו נקוב נראה לפו"ר כמוזר אף שבגמ' דנין עליו ולא גרע משארי יגדיל תורה ויאדיר. וכהיום זה נוגע מעשים בכל יום בזריעה מנותקת שעושים הן מצד חשש תולעים הן מצד הלכות שמיטה. וכן hydroponics

דיון הש"ס על בכור שיצא מרחם לרחם הנוגע היום

הדיון על תחומין למעלה מי' שנוגע היום כל הזמן בנוסעי מטוס

נט"י ביציאה מביה"כ

 סדר היום כת' שאי"צ ג"פ וסירוגין כמו נט"י שחרית. יסושה"ע בשער ב פרק א חולק על פי הבנתו בזוהר.