קידוש ביום הכיפורים במשנת סיפורי
צדיקים ולאור ההלכה
ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לך הלכה
למעשה[1].
לימדונו חכמינו שאין לקבוע הלכה על פי סיפורי מעשיות. וכל שכן שאי אפשר ללמוד הלכה
מסיפור היסטורית מימים חלפו עברו שפרטיה נשכחו ונעלמו. ואף על פי כן, מעשים בכל
יום שסיפורים מפורסמים משפיעים על העולם לטעות בהלכה, בחינת "נזכר מעשה וראה
הלכה"[2].
ענין קידוש ביום הכיפורים מהוה דוגמא מעניינת. יש שני סיפורים
מפורסמים אשר משמעותם, שמי שצריך לאכול ביום הכיפורים יש לו לקדש, ובספרי הלכה
מפורש שזו טעות. ננסה לנתח הסיפורים והשתלשלות הטעות כמה שאפשר וננסה ליישב
הסיפורים עם הספרים.
סיפור האבני נזר
בספר "אביר הרועים"[3], אות
יט, כתוב אודות פיקחות ה"אבני נזר" בילדותו:
פ״א ביום הכיפורים כשהלך לביתו לאכול ובא חזרה
אל אביו שאל אותו אביו אם עשה קידוש לפני הסעודה כמו בשאר
יו״ט וענהו על האתר שלדעתי אינו צריך לקדש דהא קידוש של הקטן הוא רק מטעם
חינוך כדי לחנכו במצות כשיגדול אבל ביוהכ״פ שכשיגדיל לא יהי׳ צריך לעשות קידוש כלל
ממילא לא שייך בזה מצות חינוך לקטן [דבר זה שמעתי מן הרה״ח ר׳ אברהם העניך נ״י
סת״מ בעיר איניווע] :
כלומר, בעצם צדק טענת אביו שיש לקדש ביוה"כ באשר הוא יום טוב,
ואילו היה גדול שהוצרך לאכול היה מקדש, ומיהו תורת חינוך אינו שייך בזה כיון
שכשיגדל לא יאכל.
סיפור ר' ישראל סלנטר
ידוע שכשהיתה מגפת חולירע בווילנא, החליט רבי ישראל סלנטר שיש להתיר
האכילה ביוה"כ בהיתר גורפת ולא לדון על כל שואל בנפרד, כי ראה בזה פיקוח נפש
ודאית. פרטי הסיפור על הנהגתו האישית באותו יום כיפור מובא בכמה מקורות בחסר ויתר.
בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" לרבי משה מאיר ישר, חלק א דף כט, מסופר
ככה:
שנת תר"ט, עת פרצה בוילנה מגיפת החלירע... כפי
שמסר לכותב הטורים הרב הגאון ר׳ דוד הכהן לייבוביץ ז״ל, שמע הוא עצמו את דודו־זקנו
החפץ־חיים מספר, כי ביום הכפורים שחל בשעת המגפה, מבלי להתחשב בהתנגדותם של כמה
מרבני וילנה, עלה ר׳ ישראל סלנטר בבוקר לאחר תפלת שחרית על בימת בית הכנסת ולעיני
כל העדה קידש על היין וקינח במזונות, כדי להשפיע בכך על הקהל שהחלשים שבו לא
יצומו, יען כי לפי דעת כל הרופאים שנמלך בהם ר׳ ישראל לפני כן, הרי הצום באותן
הנסיבות משמעותו היתה סכנת נפשות.
גם כאן הנקודה
שהגרי"ס קידש מושך תשומת ליבנו. האם באמת מתחייב החולה לקדש לפני
סעודתו ביום הכיפורים?
קידוש ביום הכיפורים להלכה
שני הסיפורים
הנ"ל תמוהים לכאורה. שהרי הם מבוססים על ההנחה שמי שאוכל ביום הכיפורים יש לו
לקדש. אבל ההלכה אינו כן:
בש"ע
או"ח סימן תריח סעיף י פוסק שחולה שאוכל ביו"כ ויכול לברך יאמר יעלה
ויבא בברכת המזון. ועי' בנו"כ שדנו בדבריו, שהט"ז והמג"א הביאו
סברות שכיון שאין חיוב לאכול ביו"כ אין לומר יעלה ויבא. הט"ז מסיק שאין
לומר, ומג"א כת' שכיון שדעת הטור לומר יעלה ויבא אין להקל.
ובמג"א
סיים: עכ"פ אין צריך לקדש, דיש לחוש לברכה לבטלה. כלומר יעלה ויבא אינו ברכה
אלא לכל היותר שאלה של הפסק[4]
, אבל לענין קידוש שהברכה "מקדש ישראל והזמנים" יהא ברכה לבטלה אם לא
תקנוה חז"ל ליו"כ, אין לקדש.
וכן פסק המשנה
ברורה שם וציין למטה אפרים, הגר"ז, חיי"א, ורעק"א, שכולם הסכימו
לדין: אין לקדש ביום הכיפורים. ולא נמצא לענ"ד שום פוסק שחולק למעשה על זה.
היות שכן הלכה
פסוקה, נתעורר השאלה על הסיפורים דלהלן: למה טען האבני נזר שלא קידש ביו"כ
מחמת סברא מחודשת שאין שייך חינוך על זה, ולא השיב בפשיטות שההלכה היא שאין קידוש
ביו"כ? וביותר קשה על הרי"ס שלפי המסופר באמת קידש ביו"כ, והרי
המג"א קורא עליו "ברכה לבטלה"?
קידושא רבא
אם תאמר, הרי
בסיפורים שלנו בקידושא רבא של יום מדובר, ובו אין ברכה של "מקדש ישראל
והזמנים", וא"כ אין כאן שאלה של ברכה לבטלה?
הנה בסי' רע"א
מפורש שמי שלא קידש בליל שבת ויו"ט ובא לקדש ביום, אומר נוסח הקידוש של הלילה,
כיון שעוד לא קידש. וזהו כוונת המג"א שיש כאן שאלה של ברכה לבטלה, דבין ביום
בין בלילה אין לו לומר ברכת "מקדש ישראל והזמנים".[5]
אבל אה"נ אם לא יאמר מקדש ישראל והזמנים
אין כאן שאלה של ברכה לבטלה.
ובזה יש מקום ליישב
הסיפורים, שאולי לא היה שום הו"א לאביו של האב"נ שיקדש ממש, אלא כוונתו
לשאול למה לא עשה דוגמת קידושא רבא בלבד. ואפשר שמה שאמר ר' לייבוביץ שהגרי"ס
"קידש על היין" זה היה ג"כ כוונתו.
על זה נאמר
שערי תירוצים לא ננעלו. אמנם יש לפנינו דרך אחרת, כדלהלן.
ספקת רעק"א: יו"כ שחל בשבת
בהג'
רעק"א בגליון השו"ע שם כתב להסתפק, דאפשר שרק ביו"כ שחל בחול אין
לקדש, אבל כשחל יו"כ בשבת מי שהוצרך לאכול באמת יש לו לקדש:
"...מה שאין כן בחל
בשבת דתקנת חז"ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה ממילא גם שבת זה בכלל
וזה החולה חל עליו החיוב דשבת, עכ"פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא
מן התורה יש לומר דצריך לקדש, כן נראה לי בעזרת השם יתברך."
שיטת
רעק"א הזו מעוררת אפשרות לפתרון קושייתנו על הגר"י סלנטר. אם המגפה היתה
ביו"כ שחל להיות בשבת, אולי קידש הגרי"ס משום החיוב של שבת, ולא משום
החיוב קידוש של יום טוב. ואכן, בשנת תר"ט[6],
השנה שהתרחשה המעשה לפי עדותו של החפץ חיים, חל יום הכיפורים בשבת!
זאת ועוד. הרי
האבני נזר נולד בשנת תקצ"ט, ונמצא שבשנת תר"ט היה בערך בן עשר. אולי
נוכל ליישב גם הסיפור שלו ולומר שגם אותו מעשה היה ביו"כ שנת תר"ט שחל
בשבת, ומה שתבעו אביו למה לא קידש, לא היה מדין קידוש של יו"כ אלא מדין קידוש
של שבת[7].
חינוך ליו"כ שחל בשבת
מציאה
הנ"ל אליה וקוץ בה. כי יש לדון טובא אם אפשר ליישב סיפור האבני נזר בכך. הרי
התירוץ שהשיב אל אביו למה לא קידש, היה שחיובו אינו אלא מדין חינוך וכשיגדל יצום
ביו"כ ואין כאן מקום לחינוך.
ויש לחשוב,
בשלמא אם הנידון היה על קידוש של יו"כ מדין יום טוב של יו"כ עצמו, מובן
תירוצו, אבל אם היה יו"כ שחל בשבת ואביו תבעו למה לא קידש מדין שבת, שמא אין
תירוצו מספיק. נהי שכשיגדל לא יאכל ביו"כ, אבל בשבתות השנה ודאי כן יאכל,
ושייך בו דין חינוך על קידוש של שבת.
או דלמא לא
קשיא, כי למעשה כשיגדל ויחול יו"כ בשבת הרי לא יאכל ולא יקדש, ואין עליו חיוב
חינוך במצב הזה של יו"כ שחל בשבת.
בנידון זה
מצאתי מציאה יקרה מאוד, בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סימן שכו. שם דן הגאון
המחבר במי ששכח להבדיל מוצאי ראש השנה ונזכר למחר ביום תענית צום גדליה, ודן על
טעימת כוס של הבדלה בתענית לקטן. תוך דבריו כתב:
ובשם הגאון בעל אבני נזר זצ"ל כשהיה קטן
ואכל ביום הכיפורים כשחל בשבת, אביו רצה שיקדש, והשיב שחיובו מדין חינוך,
וכיון שכגדול אין עליו חיוב ביוה"כ גם עכשיו אין עליו חיוב...
הרי הגאון
המחבר פותר שאלותינו אגב אורחיה וכלאחר יד, שבגאונותו הבין שהסיפור של האבני נזר
מופרך אם לא דנוקמה ביו"כ שחל בשבת וגם מוכח שדעתו הרחבה שתשובת האבני נזר
מועלת אף ליו"כ שחל בשבת.
החולקים על רעק"א
באור שמח עבודת
יום הכיפורים פרק ד הל' א כת':
וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת
ג"כ להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות
נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש
גם על שבת, דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט.
ובאגרות משה
חושן משפט חלק א' סו"ס לט:
...ולכן ברור שאין בו דין קידוש במקום סעודה לא
מדאורייתא ולא מדרבנן ויוצא ממילא בקידוש דתפילה ודברי רעק"א צע"ג.
ובודאי לענין
הלכה יש מקום לומר דלא אתי ספיקתו של רעק"א ומפקי מודאי של האו"ש
ואג"מ. אמת דאם כנים דברינו דלעיל, הרי מצינו לרעק"א חברים חשובים, הלא
המה הגרי"ס והגאון האבני נזר.
אבל גם על זה
נאמר – אין למדין הלכה מפי מעשה.
[1] ב"ב קל:. בדפוס
וילנא איתא "אין למדין הלכה לא מפי למוד" ובדיבור המתחיל
שברשב"ם "לא מפי גמרא". הגירסא המקורי "תלמוד"
אבל היתה הקפדה מיוחדת מטעם הצנזורה על מילת "תלמוד" ולכן שינו
המילה באופנים שונים. ובדפוסים חדשים חזרו ויסדום.
[2] דוגמא מפורסמת:
על פי מעשה שהסתובבה לפני כמה שנים, נקבע הלכה חדשה שמי שמניח בשר כשר ליד מושבו
במטוס והולך ליטול ידים, נאסר הבשר מדין בשר שנתעלם מן העין, כשיטת רב, אפי' לבני
אשכנז.
[3] דברי ימי הרב אברהם בורנשטיין בעל האבני נזר, יצא
לאור בפיעטרקוב שנת תרצה כחמש עשרה שנה אחר פטירתו. הסיפר מובא ג"כ
ב"מרביצי תורה מעולם החסידות" לר' אהרן סורסקי, ח"ב דף קס.
[4] עי' סימן קח
סעיף יב שפסק המחבר שאם אמר יעלה ויבא ביום חול אינו הפסק, והט"ז שם חולק, ויתכן
שהט"ז בסי' תריח לשיטתיה אזיל.
[5] דבר פלא נמצא
בהגהת רעק"א כאן בדפוסים החדשים, שמביא מנזירות שמשון שבאמת הק' כן על
מג"א גופיה: "וקשה דהא ודאי מיירי ביום ואין צריך לברך רק בורא פרי
הגפן". ותמהו הפוסקים על זה, עי' טהרת השלחן שם, מקראי קודש סי' נד,
אג"מ ח"מ א לט, מאי קאמר "ואין צריך לברך רק בורא פרי הגפן",
הרי פשוט שכוונת המג"א שלא יאמר "מקדש ישראל והזמנים" על פי
מש"כ בסימן רע"א? ראה נספח בסוף המאמר אודות גליוני רעק"א.
[6] כפי שהקדמנו
ישנם גירסאות שונות לסיפור הנ"ל. במקור ברוך ח"ב דף 1012 כת' שהמעשה
היתה בשנת תר"ל (שלא היה בשבת). ובספר עיר וילנא לר' הלל נח מגיד כת' שהיה
בשנת תר"ט, אבל לא הזכיר שהגרי"ס קידש, רק שאכלו מזונות. קשה לברר דברים
כאלו משנים עברו, אכן עדותו של הרב לייבוביץ מהחפץ חיים נר' מבוסס יותר.
[7] ונצטרך לומר
שמה שכתוב באביר הרועים ש"שאל אותו אביו אם עשה קידוש לפני
הסעודה כמו בשאר יו״ט" הוא הוספת מספרי הסיפור בטעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה