בהררם שעיר

(1)

מחלוקת רש"י ואב"ע

בראשית יד ו: וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר:

פירש"י: בהררם. בְּהַר שֶׁלָּהֶם:

אבן עזרא מפרש: בהררם. מהבנין הדגוש כמו בדברם ופי' בעלותם אל הר שעיר.

דהיינו. רש"י מפרש ש"בהררם" הוא שם עצם NOUN, ההר שלהם. אב"ע מפרשו כפועל VERB, בעלותם ההר.

להבין מש"כ אב"ע "הבנין הדגוש": כוונתו שהוא בנין כבד (INTENSIVE CONJUGATION). בבנין כבד הכלל הוא שאות האמצעי דגושה, כמו: "בְּדַבְּרָ֥ם" (בראשית נ יז). "שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙" (דברים כב ז).

(2)

ביאור דברי אב"ע

מהיו כאן אין דגש ב"ר" האמצעי של "בהררם". מאי האי?

הענין הוא שיש אותיות ש"אינן מקבלות דגש". והם: א ח ע ה ר. ובאלו אותיות, אפילו יבואו בבנין כבד, מ"מ לא יהא להן דגש בהאות.

וזה כוונת אב"ע כאן, ש"בהררם" הוא בנין כבד, דהיינו בנין הדגוש בדרך כלל, אף שאין שם דגש, כיון שהוא אות ר שאינה מקבלת דגש.

(3)

שיטת רד"ק

עכשיו נראה דברי רד"ק על מילה זאת:

ואת החרי בהררם שעיר, והכו את החרי בהר שלהם והוא הר שעיר כמו שאמר אלה בני שעיר החורי (ל"ו כ') בהררם, שם, הנפרד הרר בשקל ארץ גפן, ואלו היה מקור מן הדגוש כמו שאומרי' קצת המפרשים היתה הה"א קמוצה והנה היא פתוחה, וכן תרגם אונקלוס בטוריא דשעיר.

כוונתו להכריע כרש"י מחמת קושיא: שלדברי אב"ע צריך להיות ה"ה" בקמץ ולא בפתח.

למה? הרי במילת "בְּדַבְּרָ֥ם" ה"ד" בפתח ולא בקמץ? וכן ה"ש" במילות "שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙"?

ביאור קושית רד"ק הוא: הכלל הוא שכאשר יש דגש בפעלים כאלו, האות הראשון נקוד פתח. אבל אם הדגש נחסר מאיזה טעם, אז האות הראשון צריך להנקד בקמץ. 

לכן "בְּדַבְּרָ֥ם" ו"שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙" נקודים בפתח. משא"כ "וַֽיְהִ֖י בְּנׇסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם" (בראשית יא ב) "וְהִשִּׂ֤יאוּ אֹותָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאׇכְלָ֖ם אֶת־קׇדְשֵׁיהֶ֑ם" (ויקרא כב טז) שאין דגש בהם, נקודים קמץ.

עכשיו מובן קושיית רד"ק. אילו היה "בהררם מהבנין הדגוש כמו בדברם", אז היה צריך להנקד "בְּהָרְרָ֣ם" כמו "בְּנׇסְעָ֣ם" ו"בְּאׇכְלָ֖ם" כיון שאין בו דגש, וזה כוונתו במש"כ "ואלו היה מקור מן הדגוש כמו שאומרי' קצת המפרשים היתה הה"א קמוצה והנה היא פתוחה".

ולמה אין דגש ב"בְּאׇכְלָ֖ם" ו"בְּנׇסְעָ֣ם"? כי אלו הם בנין קל.