פרשת חקת
בענין נחש הנחושת, כת' רש"י שיבא מי שכל המינים נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים.
העומק בזה. שכשאמר הקב"ה לנחש "ועפר תאכל כל ימי חייך", מצד א' זה ברכה שפרנסתו מצויה. הקללה היתה, שהקב"ה לא רצה שייכות עמו, ולכן נתן לו מחייתו ברווח שלא יפנה אליו שוב.
והרי המן הוא מאכל ניסי, ולמה הוצרך הקב"ה להורידו כל יום? הביאור שזה בא ממה שהקב"ה יש לו יחס ושייכות להקב"ה ולכן ברא ענין כזה שאנו צריכים לו שוב כל יום ויום.
הבנה זו מהפכת לגמרי תפיסתינו של ענין התפילה.
אנו מורגלים לחשוב שמכיון שיש לנו צרכים, אנו פונים להקב"ה ומתפללים אליו. והוא איפכא. הקב"ה נתן לנו חסרונות וצרכים, כדי שנהיו פונים אליו ומתפללים אליו וכך להיות לנו קשר עימו.
ובזה יובן המשנה בר"ה "וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שמסתכלין כלפי מעלה ומעבדים לבם לאבינו שבשמים כו'"
- שמעתי ממורי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה