אל
תונו
איש
את
עמיתו
כת' החפץ חיים בפתיחה באר מ"ח אות י"ז שאין לוקין עליו משום שהוא לאו שבכללות.
והק' הגרשז"א במנחת שלמה ח"א סי' פ"א, תיפ"ל שהוא לאו שאין בו מעשה? ובחנוך כתוב שאין לוקין עליו מהאי טעמא, ולמה לו להח"ח להמציא טעם חדש?
ובאמת המרדכי ב"מ ש"ו כת' שלוקין על לא תונו. והקשה ב"י חו"מ סוף סי' א שהוא לאו שאי"ב מעשה. ותי' ? דכוונתו שלוקה אם אנה את חבירו ע"י מעשה, שגם זה נכלל בלאו דלא תונו.
ונר' שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והחינוך לגבי הקונה חמץ בפסח שהחינוך סובר שפטור משום שבל יראה הוא לאו שאי"ב מעשה. והרמב"ם כת' שלוקה כיון שהוא עבר ע"י מעשה. דהיינו שהחינוך סובר שאם אפשר לעבור הלאו בלי מעשה אז אין לוקין עליו אפי' אם עשאו ע"י מעשה, ודעת הרמב"ם שאם עבר ע"י מעשה לוקה.
לכן נר' שהח"ח רצה לפרש טעם שאין לוקין על לא תונו אף להרמב"ם, שאם יעברנו ע"י מעשה ל"ש לפטור מדין לאו שאיב"מ, ולכן כת' טעם דלאו שבכללות.
א"מ
(אלא שנשאר לברר שהרי המרדכי סובר שאינו לאו שבכללות וצל"ה למה, ואם יש מקור לומר ששארי ראשונים חולקים.)
ע"ע ו"ת לחם רב סימן ו, ונימוקי ר' מנחם מירזברג (בסוף שו"ת מהר"י וייל ירושלים תשיט ד"ה מאן דמתנקם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה