תנן התם: הכל כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן.
בדרך כלל, "חרש" בתלמוד הינו deaf-mute, ואילו deaf בלבד נקרא "חרש המדבר ואינו שומע". כאן המילה "חרש" צריך להתפרש deaf כי כאן מיירי בחרש שקרא את המגילה ופשוט שאינו אילם.
ארטסקרול מתרגמים כאן deaf ואילו שטיינזלץ תירגמו deaf-mute. אני שלחתי תגובה לאתר "ספריא" שהתרגום של שטיינזלץ נראה לפום ריהטא כטעות.
---
יהיה איך שיהיה, הסוגיא כאן מבאר שהחרש שקרא ואינו שומע את עמצו, לא יצא למ"ד צריך שישמיע לאזניו.
הנה יש חקירה בפוסקים אם הדין "צריך שישמיע לאזניו" הוא (1) דין שצריך ממש לשמוע, או דלמא הוא (2) שיעור שצריך לדבר בקול ולא בלחש.
נפק"מ למשל אם יש רעש ולא שמע את עמצו האם זה מעכב.
ידוע ה"וורט" של השפתי חכמים על "ויצעק משה" (פרשת וארא, שמות ח ח) במכת צפרדע כי בגלל רעש הצפרדעים הוצרך לצעוק כדי שתפילתו יושמע לאזניו.
ועי' כף החיים בשם חס"ל שמסתפק בזה. ועי' הליכות שלמה חלק א פרק כב אות ד, ודרך שיחה.
ותמוה לי איך אפשר להסתפק בזה. הרי מפורש בסוגיין שהחרש שקרא המגילה בקול רם, ואחרים שמעו קריאתו, לא יצאו (למ"ד משמיע לאזנו מעכב, ולא קיי"ל כהך מ"ד) בגלל שקריאתו לא נשמע לאזניו. ואם הוא שיעור, אז היותו חרש לא מעלה ולא מוריד?
והרציתי קושיא זו ברבים, ורצו כמה מהשומעים לחלק, שחרש גרע משום שאינו ראוי לשמוע כלל, משא"כ רעש חיצוני לא מעכב. ולידיד קשה לומר כן. כי אם הכלל הוא שצריך לדבר בקול, הרי בשני הציורים דיבר בקול, ואם הדין הוא שצריך לשמוע את עצמו, הרי בשני הציורים לא שמע את עצמו. ויש להתבונן בזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה