טעמא דקרא

- פסחים קטו: לא נישהי איניש מרור בחרוסת... בעינן טעם מרור וליכא.

עוד שם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא.

ופרשב"ם דבעינן טעם מרור וליכא דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם.

הרי שאמרה תורה אכילה במצה ואמרה תורה אכילה במרור ומ"מ אין דינם שוה כיון שטעם מצות מרור משום זכר לוימררו, ונפק"מ לדינא.

בריבית

טור ריש קנט - רבית דעכו"ם מותר דכתיב וחי אחיך עמך ועכו"ם אין מצויין להחיותו, ומומר נמי מותר מהאי טעמא

חת"ס בכ"מ ובעיקר ליקוטים תשובה כו ד"ה ואיידי. שהיכא שמפורש בקרא דרשינן. ובזה ביאר שיטת הר"א מטוך שאין רבית בשכר שכיר, כיון דמהלואה "וחי אחיך" קאי אמלוה, ולענין שכירות הרי המשכיר שהוא הלוה מחוייב להחיות השוכר שהוא המלוה, שמצינו איסור בל תלין על המשכיר ונמצא שעליו קאי החיוב להחיות השכיר. ולכן אין בו רבית. וזה רק למ"ד ר"ק יוצאה בדיינים כי למ"ד אין יוצאה דריש "וחי אחיך" לדבר אחר. נאריך יותר בזה בע"ה במק"א.