- כתוב בספרים שיש ג' חלקים לנשמת אדם: נפש רוח ונשמה, דהיינו טבעית חיונית ושכלית (לשון מהרש"א ברכות ג.*).
"בעל נפש":
בפסחים מ. איתא "בעל נפש לא ילתות" ופרש"י "בעל נפש - חסיד". ורש"י נדה טז: ד"ה "בעל נפש. חסיד:" ואח"כ מפרש "ירא ופורש מספק איסור". ורגילים הפוסקים לכתוב "בעל נפש יחמיר" וראב"ד קרא לספרו על הל' נדה "בעלי הנפש."
ויש להעיר דהול"ל "בעל נשמה", דאדרבה "בעל נפש" משמע אדם גשמי, לא אדם רוחני.
ועי' ברש"י ביצה טו: ד"ה בעלי פטסין, לגבי האנשים שיצאו לאכול באמצע הדרשה, "בעלי נפש הן ואינן יגעין לשמוע תורה"!
וע' משלי כג ב "ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה" וע' מפרשים, פשטיה כנר' דה"ק אם אתה תאב לאכול דהיינו גשמיות. וגר"א ומלבי"ם מפרשים שהוא משל להיצה"ר שרוצה להאכילו. ואין לי דבר ברור בזה.
"נשמה יתירה":
נשמה יתירה
- להלן בביצה טז. ובתענית כז: לומד הגמרא ענין נשמה יתירה מדכתיב "וינפש - ווי אבדה נפש" (יתרו שמות לא יז) וגם בזה יש להעיר כנ"ל שמעורבים כאן לשון נפש ונשמה.
בזה שמעתי מא"מ, שבאמת פרש"י "נשמה יתירה: רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו," והוא תימה לפו"ר שהנשמה יתירה אינה אלא לאכילה ושתיה. וביאר, וכעי"ז בגליוני הש"ס, דאדרבה, כיון שבשבת האכילה ושתיה הם מצוה, לכן אין נפשו קצה, שהנפש קצה מרבוי גשמיות יותר מהמדה ובשבת הוא דבר רוחני. ולפי"ז מיושב עירוב התוארים, שזה הוא גם נפש וגם נשמה.
יותר עמוק אמר, שאין הנשמה היתירה דבר זר שניתן לו בשבת וניטל אח"כ, אלא שבשבת הנפש שלו נעשה נשמה ודו"ק.
*(ומש"כ רמב"ם בשמנה פרקים - טבעית חיונית ו'נפשית'! תרגם 'נשמה' - 'נפשית' ותמוה אלא שכיון שהוא תרגום מערבית יל"ע אם לדקדק בזה.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה